לְאַט לְאַט וְלא בְּפַעַם אַחַת
אָדָם הַנָתוּן בַּחוֹשֶך
וְתָמִיד בַּחוֹשֶך הָיָה מִשְכָּנוֹ,
בְּעֵת שֶרוֹצִים לְהָאִיר לוֹ,
צְרִיכִים לִפְתוֹחַ לוֹ תְחִילָה
אוֹר קָטָן,
כְּפִתְחוֹ שֶל מַחַט.
וְאַחַר כָּך מְעַט גָדוֹל מִמֶנוּ.
–
וְכֵן בְּכל פַּעַם יוֹתֵר,
עַד שֶמְאִירִים לוֹ כּל הָאוֹר כָּרָאוּי.
כִּי לְמִי שֶבָּאָה רְפוּאָה,
הִיא אֵינֶנָה בָּאָה בְּשָעָה אַחַת,
אֶלָא בָּאָה מְעַט מְעַט
עַד שֶמִתְרַפֵּא.
–
ספר 'זוהר לעם', פרשת וישלח, מאמר: "שלחני כי עלה השחר", אות צ"א – צ"ב
–